בטוח לאומי-סניף ירושלים נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ ואח'

פסק דין

כללי

בפני תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי (להלן:"המוסד") המתבססת על סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן:"חוק הביטוח הלאומי") ועל ההסכם שנכרת בשנת 1979 בין המוסד ובין חברות הביטוח החברות בנתבעת 2, ובהן הנתבעת 1, לעניין חבות מבטחות החבות בפיצוי נפגעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") כלפי המוסד, מקום בו המוסד שלם תגמולים לנפגע בתאונת דרכים המהווה גם תאונת עבודה (להלן: "ההסכם"). המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשני נושאים עיקריים אשר יפורטו בהמשך.

ביום 22.8.01 נפגע מר מור שחר (להלן: "הנפגע") בתאונת דרכים עת רכב על קטנוע שמספרו 3952301 (להלן: "הקטנוע"). השימוש בקטנוע היה מבוטח בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל – 1970 על ידי הנתבעות. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד והמוסד שילם לנפגע דמי פגיעה ומענק נכות. המוסד טוען כי על הנתבעות לפצותו בשיעור של 55% מגובה התגמולים ששילם לנפגע, בהתאם לתנאי ההסכם בין המוסד לנתבעות. המוסד פנה לנתבעות בדרישה לפיצוי אך זו נענתה בשלילה. מכאן התובענה דנן.

הנתבעות מכחישות חבותן לפצות את המוסד. הנתבעות טוענות, למעשה, שתי טענות, אם כי בסיכומיהן נכרכו הטענות זו בזו. האחת, כי הרכב בו נעשה שימוש בעת התאונה היה "רכב מעביד" כמשמעותו בהסכם, כאשר אין חולק כי במקרה כזה לא קמה זכות שיבוב למוסד. השנייה, כי גם אם אין מדובר ב"רכב מעביד", התאונה ארעה תוך כדי עבודת הנפגע ולא בדרכו לעבודה. במקרה של פגיעה תוך כדי העבודה, להבדיל מפגיעה בדרך לעבודה, ההבנות בין הצדדים שוללות את זכות המוסד לשיבוב.

נפנה ונדון, אם כן, בשאלות שבמחלוקת.

רכב מעביד

ההסכם ופרשנותו

בהסכם נקבע כי למוסד לא תהיה זכות חזרה כנגד המבטחת לגבי גמלאות שהמוסד שילם או עתיד לשלם לנפגע בתאונת עבודה כאשר המבטחת היא מבטחת המעביד. במהלך השנים מאז כריתת ההסכם נוהל משא ומתן בין המוסד ובין חברות הביטוח לגבי היקפה של זכות החזרה וביום 12.11.90 הוצא על ידי עו"ד אריה נוביק המנוח מכתב ובו סיכום ההבנות שהושגו בין הצדדים (להלן: "מכתב ההבנות"). במכתב ההבנות נרשמו המקרים בהם תהיה למוסד זכות שיבוב והמקרים בהם תישלל זכות זו, בהתייחס לחלופות שונות: נסיעה ברכב מעביד או ברכב פרטי שאינו רכב המעביד, בדרך ממעונו של העובד לעבודה, בדרך מהעבודה למעונו או תוך כדי עבודתו. סעיף ד' למכתב ההבנות קבע כך: "בכל מקום בו נאמר במסמך זה לעיל ב"רכב המעביד" או ב"רכב מעבידו" במבטחו, פירושו – רכב בבעלות המעביד או רכב שכור ע"י המעביד הנהוג בידו או בידי עובדו".

פרשנותו של סעיף ד' האמור עוררה מחלוקות בין הצדדים. המוסד טען כי את המילים "רכב בבעלות המעביד" יש לפרש כמכוון לרכב שהבעלות עליו רשומה במרשם שבמשרד הרישוי על שם המעביד. חברות הביטוח, מצדן, טען כי את המונח "בעלות" יש לפרש בהתאם לדיני הקניין, כאשר הרישום במשרד הרישוי אינו זה משקף בעלות זו אלא יכול להוות לכל היותר כלי ראייתי. מחלוקת זו נדונה במספר הזדמנויות בבתי משפט השלום והגיעה לפתחו של בית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 26.6.08 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין במסגרת ע"א (י-ם) 11515/07, 2117/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'. בית המשפט המחוזי קבל את עמדת בית משפט השלום בת.א. (י-ם) 7645/04, 7646/04, 11885/04 המוסד לביטוח לאומי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' (8.3.07), על פיה כוונת הצדדים בביטוי "רכב בבעלות המעביד" היא לרכב המצוי בבעלות המעביד על פי דיני הקניין ולא לרכב הרשום על שם המעביד במשרד הרישוי. נקבע כי הרישום במשרד הרישוי אינו אלא כלי ראייתי. אמנם, הרישום במשרד הרישוי הוא ראייה חזקה ביותר, לתוקף הדקלרטיבי של הרישום נודעת משמעות רבה ויש להביא "ראיות ממשיות" כדי לסתור הרישום, אך, עדיין, רישום זה אינו מכונן את הזכות הקניינית. החלטה דומה ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים גם בע"א (י-ם) 2366/08 המוסד לביטוח לאומי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח', (20.11.08) ובמספר החלטות של בתי משפט השלום בירושלים. על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 11515/07 הנ"ל הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון ובה טרם ניתנה החלטה. הצדדים בתיק זה הסכימו כי לצורך ההכרעה בתובענה תאומץ החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, זאת בכפוף לזכות המוסד לערער על קביעה זו ותוך שהוא שומר על כל הטענות שנטענו על ידו בבקשת רשות הערעור שהגיש. בחינת המונח "רכב מעביד", אם כן, תיערך בענייננו בהסתמך על קביעת בית המשפט המחוזי בירושלים, כאמור לעיל ויש לתור אחר הבעלים של הקטנוע על פי דיני הקניין.

העובדות בענייננו

הקטנוע, קטנוע מסוג "טייפון", היה רשום במועדים הרלוונטיים במשרד הרישוי על שם הנפגע. הנפגע ציין בתצהירו כי הקטנוע נרכש מכספו האישי. במועדים הרלוונטיים הוא עבד כשכיר בחברת בר מור מידע בע"מ, העוסקת במתן שירותי ייעוץ בתחום המחשוב (להלן: "החברה"). הוצגו תלושי משכורת של הנפגע למועדים הרלוונטיים והוצג דו"ח תקופות דווח והכנסות של הנפגע במוסד, ממנו עולה כי הנפגע דווח כשכיר בחברה במהלך כל שנת 2001. הוצגה "הודעה על פגיעה בעבודה" חתומה על ידי החברה. בהודעה צוין כי הנפגע משמש כמנכ"ל החברה והוא גם בעל מניות בה. הוצגו פרטי רישום הקטנוע במשרד הרישוי, מהם ניתן ללמוד כי מדובר בקטנוע משנת ייצור 1998 וכי הנפגע היה רשום כבעל האופנוע מיום 21.4.98 ועד 30.1.02, אז עברה הבעלות ליוסף יורם.

בחקירתו ציין הנפגע כי החברה הוקמה על ידו יחד עם שותף בשנת 2000 לערך. הם היו הבעלים וגם בעלי המניות שלה והוא שימש כמנכ"ל. הוא אישר כי הוצאות בגין כלי הרכב הפרטיים הועברו בהנהלת חשבונות של החברה. הוא אישר עוד כי השיקול לרשום רכב בבעלות פרטית היה שיקול הקשור למכירת הרכב, כך שהרכב יימכר כרכב פרטי. הוא אשר כי הוצאות השימוש ברכבים הפרטיים כמו תיקונים, ביטוח, רישוי, דלק – היו מכספי החברה כיון שהם שימשו את החברה. לגבי הקטנוע המעורב בתאונה – ציין כי הוא נרכש על ידו עוד טרם הקמת החברה. לאחר הקמת החברה: "כל הקבלות שקשורות בו שלחתי לחברה, דלק, תיקונים, אגרה, ביטוח, כל ההוצאות" וזאת, כי הקטנוע שימש אותו לצרכי עבודה. הוא הוסיף וציין כי היו מספר אופנועים ששימשו את עובדי החברה: "היו לנו כמה אופנועים. תשאל את אבי. לאבי גם היה אופנוע. ההונדה לא היה שלי. אחרי שעשיתי תאונה אין לי יותר קטנועים. ההונדה היה של אבי. והיה לו גם אופנוע שנגנב". הוא אישר כי היה לו כרטיס אשראי של החברה. כל ההוצאות נעשו דרך כרטיס האשראי של החברה והקבלות נשלחו לרואה החשבון של החברה. הוא ציין כי בעת הקמת החברה לא קיבל תמורה בגין הקטנוע ולא קיבל הוצאות מימון. עוד ציין הנפגע כי בקטנוע המעורב בתאונה נסע רק הוא עצמו והקטנוע היה צמוד אליו כל העת. הוא נסע גם ברכבים נוספים והיה לו רכב ליסיניג.

הוצגו טפסי פחת של החברה לשנים 2001- 2009. בכל הטפסים, בקבוצת "כלי רכב", נרשם "קטנוע טייפון", בנוסף לעוד שני קטנועים, אחד מהם הונדה, ולרכב פיאסטה. לא נרשם מספר הרישוי של אותו קטנוע טייפון וגם לא של הקטנוע הנוסף שאינו הונדה. נרשם כי מועד רכישת קטנוע הטייפון הוא 24.3.00.

רו"ח יעקב וידר, אשר שימש כרואה החשבון של החברה במועדים הרלוונטיים, העיד כי שימש כרואה החשבון של החברה מאז היווסדה, בשנת 2000 לערך. הוא נשאל מדוע מספרי הרישוי של שני קטנועים לא נרשמו בטפסי הפחת והשיב כי "העובדה שזה נמסר למס הכנסה ולא הייתה תלונה מבחינתם. נהוג לרשום, או שתהיה דרך להגיע לנתון". הוא לא שמר במשרדו ניירת ממנה ניתן ללמוד על פרטי הקטנועים בשנים הרלוונטיות. הוא אישר כי ניתן לערוך הסכם נאמנות בין בעל רכב פרטי ובין החברה וכך לרשום את הוצאות הרכב כהוצאות החברה. הוא הסביר עוד כי "באותו זמן לא הייתה בעיה לקנות רכב או אופנוע ע"ש בעל המניות באופן פרטי וזה ירשם במשרד הרישוי ולעשות מסמך במס הכנסה, שבו בעל המניות שהרכב על שמו במשרד הרישוי והחברה, שמעביר את האופנוע לחברה לבעלותה – וכל ההוצאות נחשבות של החברה...זיכוי כרטיס בעל המניות מהווה תשלום. או שבוצעה קניית הרכב באופן ישיר או זיכוי לכרטיס של בעל המניות, כלומר היא חייבת לו כסף". הוא אישר כי אם הייתה העברת כספים או זיכוי לגבי האופנוע המעורב בתאונה היה צריך להופיע רישום מתאים בספרים. הוא נשאל אם קיים כזה רישום בספרי החברה והשיב: "אין לי כאן את כל כרטסת הנה"ח, סבירות גבוהה שלא אוכל לבדוק, גם אם אין חובת שמירת מסמכים מאז, אני 5 שנים כבר לא רו"ח של החברה. אני יכול לנסות להמציא". הוא ציין כי כיום המצב שונה, "מס הכנסה דורש שכל רכב יהיה רשום פיסית במשרד הרישוי על שם החברה, וזה מזה שנתיים אחרונות. ברמה העקרונית יש הוראות בצוע, צריך לעשות מסמך של דירקטוריון החברה שמאשר רכישת הרכב על ידי בעל המניות בהסכם שאומר שהרכב רשום על שם החברה. לא הקפידו על כך ולא היה להם סמכות לא לאשר". הוא התבקש לחפש מסמך כאמור לגבי האופנוע המעורב בתאונה. לאחר הדיון, ביום 25.5.10, העביר הודעה מטעמו כי לא הצליח למצוא מסמך כאמור. לגבי דיווחי הפחת, אישר רואה החשבון כי אם הרכב נמכר, לא ידווח עליו פחת. כאשר חברה מוכרת רכב המכירה אמורה להופיע בדוחות הפחת, אלא אם לא יימסר דיווח לרואה החשבון של החברה על כך. לגבי החברה הנדונה, ציין כי "בעקרון זו חברה מסודרת". בסיום כל שנה לקראת עריכת הדו"ח "אני מראה את הדברים ללקוח ואומר לו תפנה תשומת לבי אם יש שינוי".

טענות הצדדים

המוסד טוען בסיכומיו כי מהראיות בענייננו עולה כי הבעלות הקניינית בקטנוע אינה של המעביד. נטען כי בהתאם להלכה הפסוקה הנטל המוטל על הנתבעות לסתור את הרישום במשרד הרישוי הוא נטל כבד יותר ממאזן הסתברויות רגיל ונדרשות ראיות ממשיות על מנת לסתור את הרישום. כדי לסתור את הבעלות הרשומה יש להוכיח את כל אלו: רכישת הרכב על ידי החברה, מכירת הרכב על ידי החברה, הכספים שהוצאו או התקבלו בגין הרכישה או המכירה הוצאו או הופקדו בחשבון החברה ובספרי הנהלת החשבונות של החברה הרכב הופיע במסגרת נכסי החברה המדווחים לרשויות המס. נטען כי כל אלו לא הוכחו בענייננו. הנפגע העיד כי רכש את הקטנוע מכספו האישי עוד טרם הקמת החברה. אמנם, הוצאות האופנוע נכנסו להנהלת החשבונות של החברה אך הבעלות בקטנוע לא עברה לחברה. הנפגע לא קבל תמורה על כך שהעמיד את הקטנוע לשימוש החברה ורק ההוצאות שולמו על ידי החברה. גם אם החברה עשתה שימוש בקטנוע ושילמה את הוצאותיו – אין בכך כדי ללמד על בעלות קניינית שהרי שימוש וחזקה אינם מעידים על בעלות. לעניין הרישומים בדוחות הפחת, טוען התובע, הרי שלא הוכח שהקטנוע מסוג טייפון המופיע בדוחות הפחת הוא הקטנוע שהיה מעורב בתאונה. מהראיות עולה כי קיימת סבירות גבוהה כי מדובר באחד האופנועים האחרים של החברה, שהרי על פי עדות הנפגע לחברה היו מספר אופנועים. לא קיים רישום על רכישת הקטנוע על ידי החברה ועל תמורה שהועברה בדרך כלשהי לנפגע, כפי שציין רואה החשבון וידר. הקטנוע נמכר על ידי הנפגע למר יוסף יורם בשנת 2002 ולמרות זאת בדוחות הפחת לאורך כל השנים לאחר מכן המשיך להיות רשום קטנוע מסוג טייפון וגם לא נרשמה מכירה. יש לדחות האפשרות על פיה לא נמסרו מסמכי המכירה לרואה החשבון ולכן המשיך הקטנוע להיות רשום בדוחות הפחת עקב טעות. לא הובאה כל ראיה לחיזוק אפשרות תיאורטית זו ונקודת המוצא היא כי ספרי החברה הם תקינים ונכונים ועל הטוען אחרת להוכיח זאת באופן ברור. מעבר לכך, מהראיות עולה כי מדובר בחברה עם הנהלת חשבונות מסודרת והאפשרות כי דווח פחת לאורך שנים לגבי רכב שנמכר אינה סבירה. מעיון בטופס הפחת לשנת 2006 עולה כי בשנה זו מכרה החברה שלושה כלי רכב ודווחה על כך, וגם ראיה זו תומכת במסקנה כי מדובר בחברה מסודרת שאינה מדווחת על נכסים שאינם ברשותה. אם היה הקטנוע נמכר והחברה הייתה מקבלת תמורה הרי שהיא הייתה חייבת להוציא חשבונית או קבלה בגין המכירה. לא סביר שהקטנוע ימשיך להיות מדווח בדוחות הפחת למרות שנמכר מבלי שרואה החשבון היה שם לב כי אין כל הוצאות המשויכות לקטנוע זה. לחילופין, טוען המוסד, גם אם הקטנוע המופיע בדוחות הפחת הוא זה שהיה מעורב בתאונה, הרי שגם מרישום זה אין ללמוד כי היה בבעלות קניינית של החברה, לאור כך שהנפגע לא קיבל כל תמורה מהחברה בגין הקטנוע. המוסד מציין כי אם, למשל, הייתה החברה מתפרקת ביום התאונה, הקטנוע לא היה נכנס למסת נכסי החברה. גם לא ניתן היה להטיל עיקול על הקטנוע בגין חובות החברה.

הנתבעות טוענות בסיכומיהן מספר טענות. נטען כי הנפגע אינו מהווה כלל עובד שכיר של החברה אלא נחשב כעובד עצמאי, בהיותו אחד מבעלי החברה. הנתבעות מפנות להלכה שנפסקה ברע"א 686/97, 4081/97, 5624/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח משה תמר ז"ל ואח', פ"ד נג(5) 145, על פיה עובד עצמאי מהווה מעביד לעניין זכות השיבוב של המוסד, כאשר למוסד אין זכות חזרה כלפי מעביד. לכן, נטען, הקטנוע, גם אם היה בבעלות הנפגע, מהווה רכב בבעלות המעביד ולמוסד אין זכות שיבוב בענייננו. מכאן, שאין כלל להיזקק להוראות ההסכם הדנות רק בעובד שכיר ולא בעובד עצמאי. עוד נטען, כי גם אם מדובר בעובד שכיר, הרי שמדובר ברכב בבעלות המעביד. הבעלות הרשומה אינה רלוונטית. הקטנוע לא נרשם במשרד הרישוי על שם החברה רק בשל השיקול לא להפסיד מערכו בעת מכירתו. נטען כי קטנוע הטייפון הרשום בדוח הפחת לשנת 2001 הוא הקטנוע המעורב בתאונה. נטען כי לא הוכח שהקטנוע נמכר על ידי הנפגע בשנת 2002 כיון שלא הוצגו הסכם מכירה ושטר העברת בעלות. עוד נטען כי גם אם נמכר הקטנוע, הרי שהמכירה לא דווחה לרואה החשבון ולכן הקטנוע המשיך להיות מדווח בדוחות הפחת בטעות. נטען כי לא הוכח שהנפגע לא קבל תמורה בגין מכירת הקטנוע לחברה. מהעובדה שרואה החשבון לא הצליח למצוא מסמכים המעידים על העברת תמורה מהחברה לנפגע אין ללמוד כי לא הועברה תמורה כאמור.

דיון והכרעה

טרם בחינת שאלת הבעלות הקניינית בקטנוע במועד התאונה, יש להתייחס לטענת הנתבעות על פיה הנפגע היה עובד עצמאי במועד התאונה ולא שכיר, כך שגם אם מדובר ברכבו, זהו רכב מעביד. דין טענת הנתבעות להידחות. ברע"א 686/97 הנ"ל נקבע באופן מפורש כי "מעביד", לעניין זכות השיבוב של המוסד, הוא מי שנושא בנטל תשלום דמי הבטוח הלאומי, זאת בהסתמך על הוראות סעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין. נקבע כי הפטור מתביעת שיבוב של המוסד לא ניתן למעביד בשל הפונקציה שהוא ממלא כמעסיק את העובד במסגרת יחסי עובד מעביד אלא כמי שנושא בנטל תשלום דמי הביטוח הלאומי. בענייננו, מהראיות עולה כי החברה היא זו ששלמה עבור הנפגע דמי בטוח לאומי ונשאה בנטל התשלום והיא זו שדווחה עליו כשכיר למוסד. זאת ניתן לראות הן מתלושי השכר שהוצגו ובהם קיימת הפרשה עבור דמי ביטוח לאומי, הן מטופס ההודעה על פגיעה בעבודה והן מהדו"ח לגבי תקופות דיווח והכנסות לגבי הנפגע. מהראיות עולה כי הנפגע שימש כשכיר בחברה והחברה שילמה עבורו דמי בטוח לאומי לאורך כל השנים, בהתאם לחובתה כמעביד, כמקובל עבור שכירים. אמנם הנפגע שימש כמנכ"ל ובעל מניות בחברה, אך אין בכך כדי לבטל את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה או כדי לבטל את מעמדו כעובד שכיר ואין בכך כדי להפכו לעובד עצמאי אשר שילם עבור עצמו דמי בטוח לאומי. הנתבעות לא הסבירו ולא הציגו כל טעמים מיוחדים בגינם יש לבצע הרמת מסך בענייננו ולמעשה, מעבר לטענה הסתמית כי הנפגע היה אחד מ"בעלי החברה", לא הציגו כל ראיה אשר תביא למסקנה כי הנפגע צריך להיחשב כעובד עצמאי וכמעביד. המסקנה היא, אם כן, כי הנפגע היה שכיר בחברה ולא עובד עצמאי.